האם הורים צריכים להתערב במה ילדים אוכלים?
השאלה הבסיסית ביותר בנושא של הורים וילדים ואכילה הוא עד כמה על ההורים להיות מעורבים בהרגלי אכילה של ילדיהם, ומה בדיוק תפקיד ההורים. את השאלה זו יצאה לחקור לראשונה חוקרת בשם קלארה דייויס[1] בשנות ה 20-30 של המאה ה-20. היא לקחה 15 ילדים בגילאים 6-11 חודשים שעוד לא הואכלו אוכל רגיל של מבוגרים. היא כותבת שהסיבה שהיא בחרה דווקא את הגילאים הללו היא משום שרק בגילאים האלו היה ניתן למצוא ילדים שעוד לא התנסו במאכלים הללו וכן שעוד לא הושפעו ממבוגרים ולכן עוד לא רכשו שום הטיות כלפי המאכלים הללו. הילדים נחקרו בתקופות שנעו בין 6 חודשים עד 4.5 שנים.
נבחרו מאכלים טבעיים המצויים בשווקים טריים במשך כל השנה, המשקפים מגוון מאכלים מהחי והצומח הכוללים את כל הרכיבים הנצרכים לתזונה של בני אדם. לא נכללו מאכלים משימורים או מעובדים. לכן, דגני הבוקר היו רק דגנים מליאים, לא נעשה שימוש בסוכר וכן לא נעשה שימוש בתוצרי חלב כמו שמנת, חמאה או גבינה. הכנת המאכלים נעשתה בצורה פשוטה ביותר. כל הבשרים, ירקות ופירות נחתכו דק או רוסקו. רוב המאכלים בושלו אך חלקם הוגשו חי, ולבישול לא נוספו מלח או תבלינים. לא הוכנו שילובים של מאכלים כמו מרקים, על מנת להבטיח שכאשר מאכל נבחר הוא ייבחר אך ורק עבורו.
רשימת המאכלים הייתה כדלהלן:
1. מים
2. חלב
3. לבן
4. מלח ים
5. תפוחים
6. בננות
7. מיץ תפוזים
8. אננס טרי
9. אפרסקים
10. עגבניות
11. סלק
12. גזר
13. אפונה
14. לפת
15. כרובית
16. כרוב
17. תרד
18. תפוחי אדמה
19. חסה
20. שבבי שיבולת שועל
21. חיטה
22. קמח תירס
23. שעורה
24. קרקרים
25. בקר
26. כבש
27. מח עצם
28. מרק עצם
29. עוף
30. שקדי עגל
31. מוח
32. כבד
33. כליות
34. דג
בכל ארוחה (3-4 ארוחות ביום) הוגשו מגוון מאכלים מתוך הרשימה הזו. המאכלים הוגשו בכלים נפרדים, אפילו המלח. כל המנות נמדדו לפני הארוחה ובסיומה. האוכל לא הוצע לילדים. ההנחיות לאחיות היו לשבת בשקט עם כפית ביד, ורק כאשר הילד הצביע או הושיט ליד לעבר מאכל היה עליהם למלא כפית, ואם הוא פתח את פיו להכניס אותה לפיו. אסור היה להם לעודד את הילדים לאכל או למנוע מהם לאכול משהו. הם יכלו לאכול בידיים ובכל דרך שרצו. רק לאחר שבטוח שהילד סיים לאכול, המגש נלקח.
תוצאות המחקר היו מעניינות מאוד. הילדים עברו שלבים שונים בהרגלי האכילה שלהם. בהתחלה היה שלב ניסויי, בו הם טעמו ממגוון רחב של מאכלים. לאחר מכן הם התמקדו במאכלים מסוימים אשר מהם צרכו יותר ומאחרים לא. אולם, באופן מפתיע, מידי פעם היו משנים את התפריט שלהם. לא הייתה שום אחידות בין הילדים וכל תפריט היה שונה. אולם כל הילדים היו מאוד בריאים, גם כאלו שכאשר הגיעו למחקר סבלו מתת תזונה, וכולם הצליחו לייצר לעצמם תפריטים מאוזנים מאוד מבחינת כל מרכיבי המזון הדרושים להתפתחות תקינה של גופם.
מכאן דייויס הסיקה שלילדים ישנה יכולת טבעית לבחור עבור עצמם את המזון הנכון הנדרש להם, הן מבחינת המינון והן מבחינת רכיבי המזון להם גופם זקוק. מאידך, היא מסייגת שהשארת בחירת המזון בידי הילדים הצליחה משום שמראש התפריט שסופק להם כלל בתוכו רק מאכלים טבעיים ולא מעובדים המתאימים מאוד לתזונה בריאה. לכן גם טעויות שנעשו על ידי הילדים בתהליכי ניסוי וטעייה שלהם בבחירת המאכלים היו זניחים.
מסקנתה הייתה שאת בחירת המאכלים שיוצעו בפני הילדים יש להשאיר בידי מבוגרים אחראיים שיבחרו מאכלים נכונים, ולאחר מכן יש לתת ליכולת הטבעית של הילדים לפעול לבחירת תפריט המתאים לגופם.
מחקר נוסף[2] המחזק את הטענה הזו שיש לילדים יכולת טבעית לבחירת תזונה נכונה בוצע על 3022 ילדים בגילאים 4-24 חודשים. החוקרים בדקו את היחס בין גודל המנות שהילדים אכלו לעומת מספר הפעמים ביום שהם אכלו. הממצאים העלו שישנו יחס הפוך ביניהם. כלומר, ככל שהילדים אכלו מספר רב יותר של פעמים במהלך היום, כך גודל המנות שהם אכלו קטן. מכאן הסיקו החוקרים שלילדים יש יכולת טבעית לבקר את כמות צריכת האנרגיה שלהם.
מאידך, כפי שדייויס עצמה ציינה, ספק רב אם ילדים יוכלו לשמר את הבחירה הטבעית הטובה בהינתן לפניהם מגוון מאכלים מתוקים או מעובדים. במאמר שסקר את ההשלכות של מחקרה של דייויס[3] ציינו חוקרים למספר רב של מחקרים המראים נטייה טבעית אצל ילדים לבחור דווקא מאכלים מתוקים. לכן, אילו בתפריט היו נכללים באופן קבוע מאכלים מתוקים, יש להניח שהילדים היו בוחרים את המאכלים המתוקים בצורה שאינה מתאימה לתפריט מאוזן וטוב. כמו כן, הם מציינים למחקרים על עכברים שהראו שכל עוד הוצעו לפני העכברים מאכלים טבעיים, גם בכמות גדולה, הם אכלו כמות נכונה ולא נטו להשמנה. אולם עם הוספה לתפריט של מאכלים מעובדים מרובי קלוריות אך בעלי ערך תזונתי נמוך, נוצרה תופעה רחבה של השמנת יתר אצל העכברים. מכאן הסיקו החוקרים שהעכברים לא ידעו להעריך נכונה את הערך התזונתי במאכלים המעובדים, וכך גם עלול לקרות אצל ילדים אם יוצעו בפניהם בחירה חופשית של מאכלים מעובדים מסוג זה. לכן, טוענים החוקרים שיש להדגיש את חשיבות ההסתייגות של דייויס עצמה, שיכולת הבחירה הטבעית עשויה לפעול נכונה רק כאשר המאכלים המוצעים בפני הילדים הם מאכלים טבעיים ומזינים.
ההסבר הביולוגי למנגנון הטבעי של רעב ושובע מצוי במערכת סבוכה של העצבים והפרשת הורמונים המתוארים במאמרים מדעיים.[4] לעניינו מספיק לציין שהגוף מווסת את הצורך באנרגיה ומאותת על רעב, ומאידך עם כניסת האוכל למערכת העיכול מאותת על הפסקת האכילה. אולם הגוף מגיב גם לגירויים נוספים, ולכן האכילה לא נשלטת באופן בלעדי על ידי רעב ושובע. אוכל המוצג בפני אדם משפיע עליו דרך מבחר חושים כמו מראה, ריח וטעם, אשר עשויים להשפיע באופן משמעותי על ההתנהגות. בני אדם נוטים לאכול כמויות יותר גדולות מאוכל מתוק ומלוח, ופחות מאוכל חמוץ ומר. אוכל טעים גורם לתשוקה, ואוכל לא טעים גורם לדחייה.
הניתוח המדעי מחזק את שתי הנקודות שהועלו לראשונה במחקרה של דייויס. מצד אחד ישנו מנגנון טבעי של רעב ושובע שיכול לווסת בצורה טובה את האכילה עבור הגוף. מאידך, ישנה חשיבות גדולה למאכלים המוצגים בפני האדם, אשר עשויים להטות ולשבש את הבחירות שלו. התפריט המצומצם שדייויס הציגה בפני הילדים במחקרה נמנע ממאכלים מתוקים או מתובלים באופנים שהיו עשויים לגרום לתשוקה או לדחייה, ולכן האכילה נעשתה בהתאם למנגנון הטבעי של רעב ושובע. הוספה לתפריט של מאכלים מתוקים וכדומה, עשוי לגרום לשיבוש המנגנון הטבעי, בהתאם להשפעתם על חושי המראה והריח ובעיקר חושי הטעם.
היבט מדעי נוסף שיש לקחת בחשבון הוא השפעת האוכל על תחושות ההנאה במוח, הקשורה בשחרור דופמין במוח.[5] אוכל פועל באופן הדומה במקצת לסמים ומשפיע על תחושת ההנאה במוח. גם ההיבט הזה עשוי לגרום לשיבוש מנגנון הרעב והשובע, ולהביא לידי אכילה שאינה מתאימה לאיזון הטבעי של הגוף מבחינת האנרגיה הנדרשת.
מסקנה:
עיקר תפקיד ההורים הוא בבחירת המאכלים שיוצעו בפני הילדים. לאחר מכן יש לתת ליכולת הטבעית של הילדים לפעול לבחירת תפריט המתאים לגופם.
[1]Davis CM. Results of the self-selection of diets by young children. Can Med Assoc J 1939;41:257-61. [2] Fox MK1, Devaney B, Reidy K, Razafindrakoto C, Ziegler P. Relationship between portion size and energy intake among infants and toddlers: evidence of self-regulation. J Am Diet Assoc. 2006 Jan;106(1 Suppl 1):S77-83.. [3]Story Mary and Judith E. Brown. Do Young Children Instinctively Know What to Eat? N Engl J Med 1987; 316:103-106 [4]Ahima Rexford S and Daniel A. Antwi, Brain regulation of appetite and satiety. Endocrinol Metab Clin North Am. 2008 December ; 37(4): 811–823 [5]Alonso Miguel et al. Food reward system: current perspectives and future research needs. Nutr Rev. 2015 May; 73(5): 296–307